פרולוג
סוף נראות האלוהים
הם עומדים לצנוח אל העולם דרך מעמקי הרחם אל הזרם שבני האדם מכנים מציאות. הם רועדים מפחד, מסרבים לקפוץ לתוך בטן אישה. הם נעצבים עד לבכי מר כי הם יודעים את מה שצפוי להם שם. משום כך עמוק כל כך צערם כשהם עוזבים את הרוח הגדולה. זו גם הפעם הראשונה שהם מדמיינים הרגשת פחד. הם עדיין זוכרים את שלמדו בעבר על הכדור וסביבותיו, על הקרקע והשמיים, השמש והירח.
הימים באים והרצון שותק ומחכה. הם תינוקות חסרי תנועה הממתינים לחילוץ מתוך רחם הדממה. בתוכה מתחלפות בהם תחושות של חום וקור, רעב וצמא, אוויר וחנק, עצבות ואושר בתוך גוף אנושי חי.
יש שיזכו לנשום את האוויר, לראות את השמש, את השקיעות ואת לילות הירח. ויש שלא יצליחו להיוולד כלל. כשם שיש הרבה יותר זרעים ממה שנחוץ עבור צמיחתם של עצים, כמו שיש הרבה יותר זרעי בני אדם מאשר אנשים, וכמו שיש הרבה יותר כוכבים מכפי שאפשר לתפוס מתוך אורן האינסופי של גלקסיות.
במרחב הגדול של החלל והזמן, מראשיתם הם יצורים בגודל פיזי של אחד חלקי עשרת אלפים מקוטרה של שערה. בהתמזגם עם הרחם הם מגיעים למידת מילימטר של אדם בשר ודם.
כיצורים שמימיים העשויים מחומר ולא מרוח, הם לא זכריים ולא נקביים. רק ברדתם אל הבטן, זוגות זוגות, הם מקבלים את זהותם. זכרים ונקבות באקראיות מדויקת להפליא. ולאחר שיפקחו את עיניהם בכאב לאורו המסנוור של העולם שבחוץ, הם יזכו במתנת השכחה.
ישנה חוקיות למשחק המדומה בו הם ישחקו. המטרה תהיה לשכוח מי הם באמת היו. זאת כדי שהצורה החולפת של היותם בני אדם תוליך אותם לאתגרים רבים. סבל ניכר, שבהדרגה יעבור או יתעצם, יהיה מובן רק למעטים. דרך החושים שנבראו בגופם הם יצייתו לחוקי כדור הארץ. במקביל, הם גם יוכלו לקבל תקשורת בטוחה מהמקום ממנו באו מלמעלה. ברוב הזמן הם ישנו שינה עמוקה, בחושך.
החוק שנכפה על כל היצורים החיים במרחב החלל והזמן הוא חוק ההשכחה. שכחת המוות. הקץ הצפוי. בדרך זו הם יהמרו על חייהם ויחיו בתקווה שגופם וחיישניהם המצומצמים, החלקים האנושיים שבתוכם, יוכלו להקשיב לאותות המרחשים ממקור בריאתם הנמצאים מעל בלי הפרעה. ההבנה היא שאם הם היו יודעים מראש את כל הפרטים אז לכל המשחק הזה לא הייתה משמעות בכלל.
המעבר לממשות של בן אנוש הוא טראומטי. ממקום מושלם ממרומים הוא צולל לתוך ריכוז הסבל האנושי הגדול ביותר בכדור הארץ, מקום הכאב והעונג, הבכי והצחוק, הייאוש והתקווה. יש שיבואו לעולם ויתקבלו במחיאות כפיים ויש שיתקבלו בספיקת ידיים.
את התשובה לשאלה "מהי תכלית המסע?״ הם יודעים מן ההתחלה אך היא נשכחת מהם מיד עם הגעתם. כאן יקבלו שם ומספר. עם התשובה לשאלה יצטרכו לחכות לעיתים רק לסופם של החיים, למוות. מי שיישאר צלול נפש בחייו, לא יתבלבל משינוי זה גם במותו.
עבור כולם המעבר לכדור הארץ הוא סוף נראות האלוהים. זוהי פרידה מהמרומים וראשית בריאת העצמי החדש הנפרד. כל שאר העולם עובר את זה. כולם נראים שונים זה מזה מבחינה פיזית; גבוה יותר, לבן יותר, שחרחר, שחום - אבל זו תהיה רק צורה חולפת על פני האדמה. שכן, הרוח הגדולה אינה נפרדת מעצמה. מי ששכח זאת יתאמץ להאמין, ומי שזוכר זאת - ידע תמיד.
כי שם בכדור הכחול, הזמן הוא השולט. לכן, כשהם יתחילו להבין שהם בני אדם, בני מוות, הם יאבקו על השאלה מה לא ימות איתם? כמו כן, הם ישאלו מה יישאר אחריהם? מהו הדבר הנצחי שאין לראותו ומהו הדבר הקיים שאפשר לראותו. בתוך כך תעלה השאלה מי היה כאן לפניהם? כך הם יפתחו רצון מתמיד להשאיר משהו מוחשי, כחותם. לא משנה איזה, ולא משנה מה - העיקר שינציח את העובדה רבת המשמעות עבורם, שהם היו כאן פעם על פני האדמה. כך תמיד ינהגו בני האדם, עוד מן הקדמונים שהיו לפניהם ואשר הטביעו את כפות ידיהם בצבעים על סלעי מערות וציירו בעלי חיים וחפצים. ובעיקר את עצמם.