סינופסיס - מכתוב עליכ - (Maktub alek)
מגדי הוא שם הבמה של יצחק בסון, זמר ומשורר שעלה ארצה מעיראק בשנות החמישים והיה לסמל תרבות ומושא הערצה בין שומעי המוסיקה בקול ישראל בערבית. מעריציו הרבים לא ידעו כי לצד היותו אמן מחונן, היה הזמר מגדי, איש מוסד שנדרש להימנע מהופעה בפני קהל.
"מכתוב עלייכ" (נכתב לך בגורל) הוא תיעוד החיפוש של הבמאי אסף בסון, בנו של מגדי, שיוצא למסע חקרני ונוקב בעקבות החידה שהותירה אחריה דמותו רבת הפנים של האב לאחר שהלך לעולמו: מה גורם לאדם לבטל את עצמו ולוותר על אומנותו? מה היה תפקידו במוסד? מי דרש ממנו להפסיק לשיר? מיהו בעצם אביו האמיתי – בוהמיין מתהולל, איש משפחה מסור שדואג לפרנסה, או סוכן מוסד נועז?
בימוי: אסף בסון
הפקה: לוי זיני, דובי קוריטורו
חברת הפקה: טו שוט סרטים בע"מ
צילום: בעז יעקב-יונתן, עודד קמחי
עריכה: תור בן-מיור
גופים תומכים: הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה
מוזיקאי/ת: מגדי
לינק לסרט המלא בגרסה אנגלית + כתוביות: אנגלית
https://www.youtube.com/watch?
לינק לסרט המלא בעברית:
https://youtu.be/p72ncMmHbPA?
פרסום אנגלית הקרן החדשה לקולנוע: Between Shadows and Spotlights: A Voice Without a Face - See more at: https://nfct.org.il/en/
פסטיבלים ופרסים:
פסטיבל קולנוע דרום ישראל, 2005;
פסטיבל יהודי בסאן פרנסיסקו, 2006;
פסטיבל יהודי ניו יורק, 2007;
פסטיבל יהודי מיאמי, 2007
הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה:
https://nfct.org.il/blog/
- טריילר - פרומו לפני שידור בקשת:
https://youtu.be/jRtz--r2yBM?
לינק לראיון באלגזירה:
https://youtu.be/w3G_CW_lECs?
ביקורות על הסרט:
מעריב - לילך וולך / "אבי איפה אתה?"
"מכתוב עליכ" משרטט ברגש מאופק דיוקן שבור ומרתק של אב אניגמטי נעדר
לילך וולך | עודכן 10:13 04/04/2007
ישנם סיפורים שצריך לאסוף מתוכם את השכבות, להשליך עליהם תילי משמעויות כדי לתת להם תוקף וליצור סביבם שיח שיעניין את הציבור. לא מעט מהסיפורים שאנו רואים בהם עניין אישי ומשפחתי עצום, הם למעשה משעממים מאוד כאשר מנסים לאלץ אותם להיות יותר מאנקדוטה משפחתית.
"מכתוב עליכ" הוא סרטו של אסף בסון, המתחקה אחרי דמותו האניגמטית של אביו יצחק בסון, איש המוסד ומג'די – שם הבמה שלו כזמר בערבית. מעבר לנסיונו של בן לפענח את אביו הנעדר בחייו, יש גם את סיפורם של הזמרים היהודים-ערביים, שמוכרים רק בקרב העדה שלהם בארץ, ומעולם לא הצליחו לשחזר את תהילתם. להוסיף על זאת, דמותו הכריזמטית של מג'די, מתוחזקת בהילת הסודיות של איש המוסד, משכה אליה נשים רבות, ואחת מסויימת שאיימה בנוכחותה על אחדות המשפחה. כפי שניתן להבין מן הסינופסיס הלא ממצה הזה – "מכתוב עליכ" לא נדרש להלבשת משמעויות עודפות. הוא מייבא אותן בעצמו לכדי סרט תיעודי מעניין מאוד.
רבים מן היוצרים הצעירים אשר בוחרים ליצור סרט תעודה משפחתי, נופלים בפח המוכר של שימוש בסרט כיומן וידויי תרפיוטי, ומנצלים את זמן המסך לסאגה יבבנית של התחשבנות, גירוד פצעים ומניפולציה רגשית.
אסף בסון מצליח ליצור סרט משפחתי עדין מבלי למרכז את עצמו, תוך נסיון כן ואמיץ לשרטט את דמותו של אביו, בלי להכפיש אותו אך גם בלי לייפות את הדברים.
הקושי האוניברסאלי של רובנו, הוא לראות באנשים שהולידו אותנו בני אדם שעומדים בפני עצמם, על חסרונותיהם ומעלותיהם, על רצונותיהם המופרדים מאיתנו, על תשוקותיהם ועל ההצלחות, כמו גם הכשלונות שלהם. מעט מאוד בנים ובנות מצליחים לסלוח להוריהם על המקומות בהם הם בני אדם ולא רק הורים.
אסף בסון, על הסבלנות וחוסר השיפוטיות שלו, יוצר דיוקן של אביו (אמנם לא מלא, בשל כל המידע החסר על תפקידיו כאיש מוסד), כאמן יוצר שאף פעם לא יכול היה להתמסר כליל למוסיקה שלו או להופיע איתה בגלל ההאפלה שהיתה על דמותו כאיש שירות הבטחון.
"מכתוב עליכ" הוא סרט אישי שמהדהד גם לציבורי, ובכך כוחו. את המקומות החלשים יותר בתחום העובדות החסרות, או פרטי ביוגרפיה שאינם נמצאים, ממלא בסון הבן בהמון רגש מאופק כלפי האב. למרות שבעיקרו זהו סיפור של החמצה אישית, מקצועית ואמנותית, אי אפשר שלא לצאת מן הסרט בתחושה חיובית, בגלל הבן שגילה את אביו הנעדר והמשיך הלאה בחייו.
"לנגד עיניים מזרחיות" אופק חדש לישראליות/יוסי יונה
עפ מחקרה של פרופ מירב אלוש לברון -
<< גם סרטו של אסף בסון "מכתוב עליכ," ממחיש באופן מכמיר לב את הקרע הפנימי בנפשו של יוצא ארצות ערב שנאלץ להתמודד עם הדחייה של שפתו ותרבותו. מצד אחד, אביו של אסף יכול להיות ערבי מלא-מלא בישראל רק כאשר הוא משתמש בשפה הערבית בשירותו של הלאום. מעמדה של השפה הערבית הוא כשל מאהבת סודית שעליו להסתירה מעין הציבור, שכן הוא איש מוסד הפועל בחשאי במרחב הערבי. האם הוא יכול להיות one of us אם נשתמש באופן שבו המספר, מארלו, מתאר את לורד ג'ים, בספרו של ג'וסף קונראד? האם הוא יכול להיות one of us, מלא-מלא, במרחב הלאומי היהודי בעיני אלה הכולאים אותו בדימויים מערביים, אנטי-ערביים? לא. אך מצד שני, האב מתמרד נגד כליאתו בערוץ אחד ובלעדי, הוא לא מגביל את שליטתו בשפה הערבית בשירותו של הלאום – הוא גם מזמר בשפה הערבית. הוא רוצה להיות "אחד משלנו" וזאת מבלי לוותר על מי שהוא, איש הזמר העיראקי; הוא רוצה להציג את המאהבת הסודית שלו קבל עם ועדה.
האם רחמים רובין ונג'י בסון גוזרים על עצמם, בהינתן "הדומיננטה התרבותית," קיום שיש בו משום Almost the same but not quite (הומי באבא), שזה מעמדם של רבים מיוצאי ארצות ערב בישראל בעיני אלה המאמצים דימוי עצמי מערבי של ישראל? אולי! מצד אחד, אפשר שכוחם של אלה המאמצים דימוי זה הולך ופוחת. שנית, הנוכחות של השפה והשירה הערבית בסרטי התעודה של איריס רובין, אסף בסון ואחרים אמנם אינה יכולה לתקן את העוול שנגרם לאבותיהם אבל העיסוק בעוול הזה יכול לעורר בצופים כמיהה לאופק תרבותי שונה שבו האפשרות התרבותית שנחסכה מהאבות תחזור ותהיה שזורה בעיצוב מחודש של המרחב הציבורי. סרטי התעודה המתעדים את האובדן משקפים אפוא פעולה חתרנית שמאתגרת את פעולת הטיהור, את סילוקם של מאפיינים אלה הן מהמרחב הפרטי והן מהמרחב הציבורי ומעודדים את הצופים בהם לדמיין אופק עתידי שניתן להיות בו one of us מבלי לוותר על מאפיינים אלה.
פעולה בעלת פוטנציאל חתרני מסוג זה נוכחת גם בסרטי התעודה שעוסקים במורשת המוזיקלית העשירה של מוזיקאים יהודים יוצאי מדינות ערב.
ynet \ קרן עמר שחר:
הצייר אסף בסון יצא למסע בעקבות אביו וחשף סוד משפחתי מפתיע