Illusion

ביצירה זו מציב אסף בסון שתי דמויות זו מול זו, במרחק של רגע ממפגש ובמרחק של עולם מהבנה. המבט הראשון מגלה סימטריה והרמוניה, אך ככל שמתבוננים ביצירה מתעוררת השאלה שבמרכזה: האם אנו באמת רואים את המציאות, או רק את ההשתקפות שאנו יוצרים בתוכנו?

הדמויות נדמות כמראה זו של זו. שתיהן נושאות בתוכן עולם פנימי עשיר, המתואר באמצעות מקבצים אורגניים של צבע וצורה באזור הראש. אך במקום שבו אמור להתרחש המפגש, נותר רווח דק. חלל כמעט בלתי נראה המפריד בין תודעה לתודעה, בין חוויה לחוויה.

הכחולים הקרירים מעניקים ליצירה תחושת מרחב, שקט ובהירות, בעוד הצורות האדמדמות פועמות כאנרגיה רגשית וזיכרון. המתח בין השניים יוצר תחושה שהציור מתקיים בו־זמנית בעולם החומר ובעולם המחשבה.

בסון עוסק כאן באשליה הבסיסית ביותר של הקיום האנושי: ההנחה שאנו רואים את הדברים כפי שהם. למעשה, כל אדם פוגש את העולם דרך שכבות של זיכרון, אמונה, פחד, תקווה וניסיון אישי. כך נוצרת מציאות פרטית, ולעיתים הפער בין שתי מציאויות הוא כל הסיפור.

Illusion היא יצירה על המרחק העדין שבין תפיסה למציאות. על האופן שבו אנו יוצרים עולמות שלמים בתוך תודעתנו, ועל - האפשרות שהאשליה הגדולה ביותר איננה מה שאנו רואים  אלא האמונה שאנו רואים הכול.